יום שישי, 15 בפברואר 2013

המטפלת שלי, עוד תחנה בנכות

פורסם בהארץ ב-15.2.2013


(צילום: עינת קדם)




אני והמטפלת הראשונה שלי בחג האהבה 2013 (צילום: עינת קדם)


הפוסט מופיע בספרי "אל תשכחי את השער". הספר בתהליכי הפקה.

צילום של כריכת הספר "אל תשכחי את השער" מאת עינת קדם. בצילום שביל עפר ארוך, משני צידיו מדרון דשא ועצי יער. בקדמת הצילום מחסום חשמלי. המחסום סוגר את המעבר לשביל, אך בצד שמאל נותר רווח צר למעבר.






1 . ציפי פרלשטיין: 
15 בפברואר, 2013, בשעה 21:56
עינת יקרה
החיים קשים ואכזרים!
הסיפור שלך מרגש מאוד
ואני שמחה שהמחלמה שלך הצליחה
עכשיו יש לך ממטפלת טובה ואת לא לבד !
אז זה הרגע להמיך לחיות לחייך כל ימיום הוא מתנה עבורנו
שבת נפלאה


2 אפי: 
15 בפברואר, 2013, בשעה 22:16
סוף סוף כמעט הגענו לנחלה


3 . עופר D
: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 01:23
סימנים של אופטימיות
עם הקיצבה המוחזרת והמטפלת שתדאג לך.
איחולים לטוב, עינת



4 . איילת: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 03:19
את כל כך יפה…ואמיצה! מחזיקה לך אצבעות, שתקבלי את העזרה שאת מבקשת ושתהיה לך משפחה אוהבת וגדולה.



5 . יוסי: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 06:24
תתחדשי, ושיהיה בהצלחה. נראה שאת והמטפלת מתחילות להיות גם קצת חברות, לא ככה?


6 . נעמה: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 07:31
מאחלת לך רק טוב



7 . דוידי: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 07:35
הכתיבה שלך מצוינת, בהירה ואמיתית עד כאב.
התרגשתי והתעצבתי לקרא.
הלוואי שמילים היו יכולות לתקן משהו.


8 . טל: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 08:59
אנושי ונוגע. תודה על השיתוף.


9 . אברהם שרון: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 11:16
מרגש לא רק עד דמעות אלא רחוק ועמוק מהן. מתבקש לצעוק לך לא לוותר כי ה- DNA של הוויתור כי הוא- רע ורשע שכמוהו – מעולל ומחולל פורעניות רבות בעוד ויתור על הוויתור הוא סודו הגלוי של הכוח לשאת את מה שיש ולשאוף להשיג מה שעדיין אין. וזה גם מקורו. חזקי ואמצי עינת, שהנפש שלך יפה מאוד ולא רק היא.


10 . אביגייל: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 11:20
עינת, אני אוהבת אותך.


11 . טל: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 11:31
את חמודה


12 . איתי אלוני: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 11:49
מה אני אומר לך משרדי הממשלה אטומים לגורלינו


13 . עינת קדם: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 13:00
תודה רבה לכולם. גם התגובות האלה הן הפרס שלי.


14 . אפרת: 
16 בפברואר, 2013, בשעה 13:55
תודה עינת על השיתוף. והאומץ. והכנות. ובאמת מגיע לך פרס. באמת. היות ואינני יודעת בדיוק מהו (אני לא בוועדה הזו), שולחת לך חיבוק. 


15 . adi:  
16 בפברואר, 2013, בשעה 15:10
את יכולה ללמד את כולם מה זה התמודדות עם נכות


16 . הילה: 
17 בפברואר, 2013, בשעה 00:51
איזה יופי! גם מטפלת מסורה וגם בשורה טובה. אכן, עוד תחנה חשובה בנתיב החיים.


17 . motior: 
17 בפברואר, 2013, בשעה 09:29
עצוב אבל לפחות הסוף אופטימי.
מקווה שמכאן הדברים רק ישתפרו. בהצלחה.
ואני באמת לא מבין את הדוגמא של האישה שהתעלפה בתור לטאבלט. היא אמורה לקבל פרס על כך?
אני אל רואה כל קשר בין הסיפור שלה ושלך


18 . אמיר א.: 
18 בפברואר, 2013, בשעה 16:47
מחזיק אצבעות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.