לא עוד במחתרת

(צילום: עינת קדם)

פורסם בתפוז ב-18.2.2009

רציתי להרוג אותו. ידעתי שהיתה לו כוונה טובה, אבל זה כלל לא עניין אותי. הוא הפר את ההסכם הבלתי כתוב שהיה ביני לסביבה, שעל פיו אף אחד לא אומר דבר על ההליכה שלי.

אני והחיפושית שנת ייצור 1968 באחד מביקוריי בקיבוץ שבו גרתי בנערותי (צילום: עינת קדם)

2007: אני מחוץ לרכב היונדאי שקניתי דרך ביטוח לאומי אחרי החיפושית. זה היה כשגרתי בדירה שכורה בתל אביב. במושב האחורי רואים את עגלת השוק שעזרה לי ללכת, את עגלת השוק החליף כיסא גלגלים שהוכנס לאחור כשהוא מקופל. (צילום: עינת קדם) 

2007: אני ביונדאי הכחולה שהותקן לה מנגנון גז-ברקס ידני ו"תפוח" על ההגה (צילום: עינת קדם) 

אני בכיסא גלגלים רגיל במסיבה בחוף פלמחים באוגוסט 2007 (צילום: עינת קדם)

הפוסט מופיע בספרי "אל תשכחי את השער". הספר בתהליכי הפקה.

****************************
נושאים אישיים, הנכות ועוד

אאני111 

14/04/2012 10:28
• כל הכבוד

לפחות היית בגיל שאפשר לך להבין...יש כאלה ש"זכו"בנכות בגיל צעיר

המילים של עינת

15/04/2012 01:50

• נכון, לא חשבתי על זה :)

אתה אחד מאלה ש"זכו", או שאתה מכיר?