 |
| בימין - כיסא לבדיקה גינקולוגית: גבוה, בגובה קבוע, עם שרפרף, שלא מותאם לנשים עם מוגבלות. בשמאל - כיסא מתכוונן, אפשר להעלות ולהוריד את הגובה, להטות את המשענת, להזיז את התושבות לרגליים ועוד |
* כמה שנים אחרי כתיבת הטור, הנוהל בקופת החולים שלי השתנה והוא פשוט יותר ואפשר להגיע לבית החולים בלי הפניה, אבל עדיין ככל הידוע לי אין כיסא אלקטרוני מיוחד בקליניקות של רופאי הקופה.
הפוסט מופיע בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות". הספר בתהליכי הפקה.
********************************
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
1. ilana pa:
29 באפריל, 2013, בשעה 15:57
עינת יקרה,
כל כך מכעיס ומתסכל לקרוא את הדברים שכתבת. אני יודעת שלך ולאנשים במצבך זה מכעיס ומתסכל פי מאה.
היום, כשאנחנו נמצאים בעידן שבו אנו רואים איזה כח יש לרשת החברתית, האם לא כדאי לפתוח קבוצת מחאה [בפייסבוק או בכל מקום אחר] ולצרף אליה מספיק אנשים, כדי שהדבר יגיע לאזניים של מקבלי ההחלטות. למדנו כבר, שלבד אי אפשר, פשוט בלתי אפשרי להזיז דברים.
2. שימון1:
29 באפריל, 2013, בשעה 16:57
צר על כי ניבצר
3. ריטה:
29 באפריל, 2013, בשעה 19:51
עינת היקרה אני מתפעלת איך הצלחת לבטא מצב מביך, מכעיס, משפיל שנשים כמונו נתקלות כדי לזכות בשירותים שכל בן אנוש מקבל בלי להניד עפעף.
כתבתי במשך השנים אין ספור מכתבים הן למשרד הבריאות והן לקופת החולים אליה אני משתייכת, כללית. ידוע לי, משמועה בלבד, שאכן מלחמותי נשאו פרי ובמירפאת נשים בעיר הסמוכה למגורי אכן יש כסא אחד מתכוונן.
מאחלת לך ולמאבקך הצלחה.
4. לאה:
29 באפריל, 2013, בשעה 20:10
עינת , תודה שהעלת זאת על הכתב . תסכולך הוא תסכולי . ניסיתי בעבר להעלות את הנושא בפני יועצת שר הבריאות , רופאת נשים בעצמה ….לא יצא מזה דבר . אולי כדאי לנסות שוב . הרי היום יש שרת בריאות …..
5. אבי סלומה:
30 באפריל, 2013, בשעה 09:27
אותו דבר אצל גברים… US טרנס רקטאלי לנטילת דגימות מבלוטת הערמונית.
מתקן המגיע לגובה מטר ושמונים. הרופא יושב מתחת למתקן הנע סביב
ונוטל דגימות בעזרת מחט.
החולה חייב לעמוד בשקט מבלי לזוז במשך כשעה…
ואם הוא נכה ???
6. צביקה:
30 באפריל, 2013, בשעה 10:57
לעינת – אני מקווה שקוראים אותך גם אלו שעובדים בנציבות שוויון לאנשים עם מוגבלויות
וממליץ לשלוח כתבה זו אליהם.
בהצלחה
מורשה נגישות
7. גם אני:
30 באפריל, 2013, בשעה 11:25
תודה רבה והמון הערכה לך על דבריך המבהירים
כמה חשוב מה שניסחת, מעבר לבעיה הספציפית של רופא הנשים, ביחס למשמעות הנגישות.
הנגישות כאספקט חשוב של כל ארוע ושירות.
8. ערן:
30 באפריל, 2013, בשעה 12:45
אני לא סובל מנכות פיזית אלא נפשית (נוירו פסיכולוגית) ועדיין אני יכול להבין מה עובר עלייך. בעיית הראש הקטן היא מהיסודיות והחמורות במדינה שלנו ואנשים מסרבים להבין שהגישה הזאת מסוכנת לכולם. גם קצין מילואים חסון יכול למצוא את עצמו מחר בכיסא גלגלים או עם תסמונת פוסט טראומטית.
אני שמח שהעלית את הדברים האלה לכתב, אני רוצה להאמין שכל קול כמו שלך עוכר קצת את האדישות הכללית.
אני רוצה גם להגיד לך לא להתייאש, כמה שהמצבים האלה קשים ומביכים, זה דורש סוג אחר של כוח וברור שיש לך אותו
9. תמי:
30 באפריל, 2013, בשעה 13:43
עינת יקרה
אני כל-כך מתפעלת מאומץ הלב שלך, מהפתיחות, מהיכולת לא להיכנע ל"בושה" שבהצפת נושאים הקשורים לנכות. אני כמוך, נתקלתי בכל מה שאת כותבת עליו ועוד יותר, אבל שלא כמוך, לא נלחמתי, לא ניסיתי לשנות דברים, אלא הסתגרתי בבית במחשבה שאם העולם לא רוצה אותי, אסתדר בלעדיו. אני רוצה לחזק את רוחך ואת כתיבתך! אנא המשיכי לכתוב, אולי זה יעזור מתישהו
10. מירב:
4 במאי, 2013, בשעה 21:31
עינתי היקרה והאמיצה.
כל-כך עצוב לדעת שכך הדברים מתנהלים. מתסכל ומכעיס אותי לקרוא את השתלשלות הענינים אצלך, כל הכבוד על האומץ שיש לך לשתף אותנו בנושא כל-כך מביך, עצוב וכואב שאת עוברת. אני בטוחה שישנם עוד המון אנשים שנמצאים במצב שלך ולא מעיזים לחשוף את עצמם ולדבר על זה.אני חושבת שהרעיון של אילנה הוא רעיון גהוני שבאמת מעורר השראה. ויכול להיות מאוד שבעזרת הטכנולוגיה המפותחת כיום כול הנושאים האלה יגיעו לאוזניו ולעיניו של האדם הנכון, האדם שמקבל את ההחלטות ויצליח לעשות שינוי שיטיב לך ולעוד המון אנשים כמוך. בכל אופן אני גאה בך על הפתיחות בנושא זה, אני מאחלת לך עם כוח להצליח להתמודד עם נושאים כאלה ואחרים והלוואי באמת מישהו יעשה כבר שינוי.
11. דני ג.:
29 במאי, 2013, בשעה 19:30
ממה שזכור לי ,בבלפור יש מעלית ממש פיצית.
אז ייתכן שעוד לא תמו תלאותייך.
