 |
| מגי ואני בטיילת בתל אביב במרץ 2014 (צילום: עינת קדם) |
 |
| באותו יום בטיילת, מרץ 2014 (צילום: עינת קדם) |
הפוסט מופיע בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות". הספר בתהליכי הפקה
****************************
נושאים אישיים, הנכות ועוד
משרד השיכון, דירת נ"ר
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
22 באפריל, 2014, בשעה 14:49
עינת,
תודה רבה על הפוסט הזה, על הסיפור שלך ועל החיוך-עם-האודם והשמש ומגי בתמונה שבסוף.
עזרת לי להתחיל מחדש את היום, הפעם בטוב.
ישר כוחך!
2 . מסוקרן:
עינת,
תודה רבה על הפוסט הזה, על הסיפור שלך ועל החיוך-עם-האודם והשמש ומגי בתמונה שבסוף.
עזרת לי להתחיל מחדש את היום, הפעם בטוב.
ישר כוחך!
2 . מסוקרן:
22 באפריל, 2014, בשעה 17:43
כתיבה נפלאה.
כל פעם מצפה לעוד פוסט חדש.
את יודעת להעביר את הסיפורים שלך בצורה מדהימה.
לא סיפורים, יותר נכון חוויות חיים. שזה נפלא.
כתיבה משובחת ביותר.
מעניין אם יש לך מד צפיות בבלוג שלך. סתם, מתוך סקרנות, אזרוק ניחוש שבוודאות יש המון קוראים סמויים, שלא טורחים להגיב. אך מאוד נהנהים מהכתיבה הנפלאה והמשובחת.
המשיכי לפרסם עוד פוסטים בבלוג הנפלא שלך, אאחל לך שבקרוב תפרסמי פוסט שקיבלת את דירתך.
תודה על הבלוג הנפלא ענת היקרה (:
3 . אדם:
כתיבה נפלאה.
כל פעם מצפה לעוד פוסט חדש.
את יודעת להעביר את הסיפורים שלך בצורה מדהימה.
לא סיפורים, יותר נכון חוויות חיים. שזה נפלא.
כתיבה משובחת ביותר.
מעניין אם יש לך מד צפיות בבלוג שלך. סתם, מתוך סקרנות, אזרוק ניחוש שבוודאות יש המון קוראים סמויים, שלא טורחים להגיב. אך מאוד נהנהים מהכתיבה הנפלאה והמשובחת.
המשיכי לפרסם עוד פוסטים בבלוג הנפלא שלך, אאחל לך שבקרוב תפרסמי פוסט שקיבלת את דירתך.
תודה על הבלוג הנפלא ענת היקרה (:
3 . אדם:
22 באפריל, 2014, בשעה 18:03
אין פתרונות טובים יותר לזה? רצועות לאבטחת הרגליים, או רגליות עם "קיר" קטן או שיפוע?
4 . עינת קדם:
אין פתרונות טובים יותר לזה? רצועות לאבטחת הרגליים, או רגליות עם "קיר" קטן או שיפוע?
4 . עינת קדם:
22 באפריל, 2014, בשעה 18:21
לאדם, פעם קשרו לי את הרגליים – כל רגל נקשרה לצד אחר, אבל כשאני נוהגת אני חייבת לפתוח את זה כדי שהרגליים לא יהיו על הרגליות אלא על הרמפה שבנו לי ליד דוושות הרכב, ואז לקשור את זה שוב, וקשה לי. יש נכים שהרגליות אצלם הן כלפי מעלה, כנראה כדי למנוע את ההחלקה של הרגליים. גם זה יפריע לי בנהיגה ולא יאפשר לי לשים בנוחות את הרגליים על הרמפה.
לטסה ולמסוקרן, תודה רבה.
למסוקרן, או שיש לי קוראים סמויים שאני לא יודעת עליהם, או שבניגוד לדן בן אמוץ שנהג לפנות לששת קוראיו, לי יש באמת שישה קוראים.
5 . דניאל:
לאדם, פעם קשרו לי את הרגליים – כל רגל נקשרה לצד אחר, אבל כשאני נוהגת אני חייבת לפתוח את זה כדי שהרגליים לא יהיו על הרגליות אלא על הרמפה שבנו לי ליד דוושות הרכב, ואז לקשור את זה שוב, וקשה לי. יש נכים שהרגליות אצלם הן כלפי מעלה, כנראה כדי למנוע את ההחלקה של הרגליים. גם זה יפריע לי בנהיגה ולא יאפשר לי לשים בנוחות את הרגליים על הרמפה.
לטסה ולמסוקרן, תודה רבה.
למסוקרן, או שיש לי קוראים סמויים שאני לא יודעת עליהם, או שבניגוד לדן בן אמוץ שנהג לפנות לששת קוראיו, לי יש באמת שישה קוראים.
5 . דניאל:
22 באפריל, 2014, בשעה 21:05
עוד קורא. באמת מרגש\מעצבן\עצוב\משמח אני עוד לא בטוח איזו תגובה ואולי כולן יחד הבלוג שלך עושה לי.
בכל אופן טוב (אולי זו ההגדרה הטובה ביותר) לקרוא את זה.
דניאל
6 . יוסף:
עוד קורא. באמת מרגש\מעצבן\עצוב\משמח אני עוד לא בטוח איזו תגובה ואולי כולן יחד הבלוג שלך עושה לי.
בכל אופן טוב (אולי זו ההגדרה הטובה ביותר) לקרוא את זה.
דניאל
6 . יוסף:
23 באפריל, 2014, בשעה 02:26
:)
7 . עופר D:
:)
7 . עופר D:
23 באפריל, 2014, בשעה 06:46
כשמבקשים מאנשים, מגלים שרובן נכונים לעזור.
אני רוצה לחשוב שלא נתקלת במקרים של סירוב.
חיבוק ממני, יקרה
{}
8 . שירה:
כשמבקשים מאנשים, מגלים שרובן נכונים לעזור.
אני רוצה לחשוב שלא נתקלת במקרים של סירוב.
חיבוק ממני, יקרה
{}
8 . שירה:
4 במאי, 2014, בשעה 15:59
שלום עינת,
אני חייבת לציין שאני נהנית מאוד מקריאת הבלוגים שלך. הכנות והפתיחות שלך נוגעים בי, והנושאים שאת כותבת עליהם משאירים אותי עם הרבה מחשבה. גם עכשיו, בעודי קוראת את הפוסט הנוכחי, מתרגשת ושמחה בשבילך על השינוי בחייך, עולה בי שאלה שמציקה לי רבות: למה כל כך קשה ומתסכל אותנו לקבל עזרה מאחרים? הרי ברור לנו (לרובנו לפחות,אני מקווה) שאם היינו במצב הפוך מהאדם הנמצא למולנו היינו עוזרים לו ברצון ובשמחה..
9 . עינת קדם:
שלום עינת,
אני חייבת לציין שאני נהנית מאוד מקריאת הבלוגים שלך. הכנות והפתיחות שלך נוגעים בי, והנושאים שאת כותבת עליהם משאירים אותי עם הרבה מחשבה. גם עכשיו, בעודי קוראת את הפוסט הנוכחי, מתרגשת ושמחה בשבילך על השינוי בחייך, עולה בי שאלה שמציקה לי רבות: למה כל כך קשה ומתסכל אותנו לקבל עזרה מאחרים? הרי ברור לנו (לרובנו לפחות,אני מקווה) שאם היינו במצב הפוך מהאדם הנמצא למולנו היינו עוזרים לו ברצון ובשמחה..
9 . עינת קדם:
4 במאי, 2014, בשעה 16:28
היי שירה,
תודה על דברייך..
באותן פעמים שהזכרתי בפוסט שבכיתי זה לא בגלל שנאלצתי לבקש עזרה אלא משום שהפנייה לאנשים זרים הדגישה את כל המצב הכואב שהייתי מצויה בו באותה תקופה נוראית בחיי עם משרד השיכון ואת הסיבה שהובילה למצב הזה. נכה לבד ללא מטפלת שתדאג לצרכיה הבסיסיים, בגלל אטימות של הממסד. כשמשרד השיכון שלל את הזכאות שלי לדיור ציבורי ואת הסיוע בשכר דירה לא עניינו אותו ההשלכות. הייתי לבד במשך שעות, פעמים רבות נקלעתי למצבים לא אנושיים, מביכים מאוד, מייאשים. זה היה נורא. ולכן בכיתי. כי החמלה הזאת מצד האנשים היתה רגעית ורציתי אותה כל הזמן לצדי ולא מצד אנשים זרים. תשומת הלב הזאת היתה כל כך חסרה לי, הייתי כל כך לבד.
את שואלת: "למה כל כך קשה ומתסכל אותנו לקבל עזרה מאחרים? הרי ברור לנו (לרובנו לפחות, אני מקווה) שאם היינו במצב הפוך מהאדם הנמצא למולנו היינו עוזרים לו ברצון ובשמחה". יש כמה סיבות, אעלה אותן מנקודת מבטי:
1. במקרים רבים העזרה שנכים זקוקים לה כרוכה במגע. כשאנחנו נאלצים לבקש עזרה כזו מזרים זה מביך.
2. כשאנחנו הצד הנותן – אנחנו חזקים. כשאנחנו הצד המבקש – המצב שונה. כמובן שזה תלוי בגישה של כל אחד, ואני יכולה להיות חזקה גם כשאני מבקשת, אבל זה אחרת.
3. אנחנו מכירים את עצמנו ויודעים שכשיבקשו מאיתנו – נעזור בשמחה, אבל אנחנו לא מכירים אנשים אחרים ואין לנו שום ביטחון שהם יגיבו כמונו. זה מלחיץ ומביך.
4. כשאנשים שקרובים אלינו עושים את הפעולות היומיומיות עבורנו, זה טבעי לנו ולא מצריך מחשבה מיותרת על הנכות שלנו (למרות שאצלי גם כשאנשים קרובים עוזרים לי אני חושבת על זה כל הזמן), אבל כשאנשים זרים עושים עבורנו דברים מסוימים זה מדגיש לנו עוד יותר את הנכות שלנו, בייחוד אם אנחנו במצב רגשי מסוים.
10 . שירה:
היי שירה,
תודה על דברייך..
באותן פעמים שהזכרתי בפוסט שבכיתי זה לא בגלל שנאלצתי לבקש עזרה אלא משום שהפנייה לאנשים זרים הדגישה את כל המצב הכואב שהייתי מצויה בו באותה תקופה נוראית בחיי עם משרד השיכון ואת הסיבה שהובילה למצב הזה. נכה לבד ללא מטפלת שתדאג לצרכיה הבסיסיים, בגלל אטימות של הממסד. כשמשרד השיכון שלל את הזכאות שלי לדיור ציבורי ואת הסיוע בשכר דירה לא עניינו אותו ההשלכות. הייתי לבד במשך שעות, פעמים רבות נקלעתי למצבים לא אנושיים, מביכים מאוד, מייאשים. זה היה נורא. ולכן בכיתי. כי החמלה הזאת מצד האנשים היתה רגעית ורציתי אותה כל הזמן לצדי ולא מצד אנשים זרים. תשומת הלב הזאת היתה כל כך חסרה לי, הייתי כל כך לבד.
את שואלת: "למה כל כך קשה ומתסכל אותנו לקבל עזרה מאחרים? הרי ברור לנו (לרובנו לפחות, אני מקווה) שאם היינו במצב הפוך מהאדם הנמצא למולנו היינו עוזרים לו ברצון ובשמחה". יש כמה סיבות, אעלה אותן מנקודת מבטי:
1. במקרים רבים העזרה שנכים זקוקים לה כרוכה במגע. כשאנחנו נאלצים לבקש עזרה כזו מזרים זה מביך.
2. כשאנחנו הצד הנותן – אנחנו חזקים. כשאנחנו הצד המבקש – המצב שונה. כמובן שזה תלוי בגישה של כל אחד, ואני יכולה להיות חזקה גם כשאני מבקשת, אבל זה אחרת.
3. אנחנו מכירים את עצמנו ויודעים שכשיבקשו מאיתנו – נעזור בשמחה, אבל אנחנו לא מכירים אנשים אחרים ואין לנו שום ביטחון שהם יגיבו כמונו. זה מלחיץ ומביך.
4. כשאנשים שקרובים אלינו עושים את הפעולות היומיומיות עבורנו, זה טבעי לנו ולא מצריך מחשבה מיותרת על הנכות שלנו (למרות שאצלי גם כשאנשים קרובים עוזרים לי אני חושבת על זה כל הזמן), אבל כשאנשים זרים עושים עבורנו דברים מסוימים זה מדגיש לנו עוד יותר את הנכות שלנו, בייחוד אם אנחנו במצב רגשי מסוים.
10 . שירה:
11 במאי, 2014, בשעה 10:24
עינת יקרה,
קיבלתי את תשובתך. תודה לך שהארת את עיני(:
מאחלת לך רק טוב.
שירה
עינת יקרה,
קיבלתי את תשובתך. תודה לך שהארת את עיני(:
מאחלת לך רק טוב.
שירה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.