חולצה חדשה

פורסם בתפוז ב-24.5.2011, ובהארץ ב-4.6.2014

(צילום: עינת קדם)

שער אילון בקניון אילון, מול רחוב ששת הימים בבני ברק. מול השער ולידו יש חניון, שם חניתי (צילום: עינת קדם, מאי 2022)

 

תרשים קניון אילון. החיצים הצהובים מראים את מסלול ההליכה הארוך משער אילון לשער ברק ובחזרה לשער אילון עד הרכב שלי (תרשים: עינת קדם)

מסלול ההליכה מסביב: 1 - משער אילון (ליד המשביר וארומה) עד הכיכר בקניון; 2 - מהכיכר עד שער ברק (ליד סטימצקי); 3 - משער ברק עד סוף הרחוב; 4 - פנייה ימינה עד שער אילון סמוך לרכב שלי (צילום: עינת קדם, מאי 2022)

אני ביוני 2004 (צילום: עינת קדם)

הפוסט מופיע בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות". הספר בתהליכי הפקה.

********************************
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש

תגובות בתפוז:

יוצרת אני
18/03/2012 | 21:00
מה אני הייתי עושה?
אני קוראת וחושבת
מה אני הייתי עושה?
נראה לי הזוי
אנשים עומדים ולא עושים כלום
אפילו לא מילה אחת לכיוון השומר
על מה הם חשבו? למה הם לא חשבו? למה לא עשו?
ואז אני חוזרת לעצמי
וחושבת
מה אם זו הייתי אני?
אם לא הייתי עושה כלום, וזה יכול לקרות, לא בגלל שלא איכפת לי אלא
כי הפחד שלי משתק (לא שזה תירוץ לאי עשייה ובכל זאת)
אם לא הייתי עושה
הייתי מתביישת בעצמי
זה בטח לא עוזר לאחר המעשה
אבל אני בכל זאת מקווה שלפחות חלק מהאנשים התביישו בעצמם
ובפעם הבאה יעשו את הדבר הנכון
אני גם מקווה שבמקום כלשהו בחייך פגשת גם כמה
אנשים טובים באמצע הדרך


המילים של עינת
19/03/2012 | 22:12
פגשתי ואני פוגשת הרבה אנשים טובים,
פיצוי לכל זה.
התגובה שלך היא היחידה כאן. היו בעבר הרבה תגובות לרשומה הזאת, אבל כמו עוד כמה רשומות אישיות, יש לי רגישות מיוחדת לרשומה הזאת, ולא הייתי מסוגלת להשאיר אותן. הדיבור על זה גמר אותי.
אז תודה רבה לך, יוצרת אני, על ההתייחסות הייחודית שלך לרשומה הזאת. מה שקרה שם הוא פצע בעבר שלי, שהדגיש את הבדידות שלי אז. הפצע הזה הגליד, אבל לא שכחתי ממנו.

תגובות בהארץ:

1 . דני: 

4 ביוני, 2014, בשעה 22:16
איזה כיף לי שאני יושב בכיסא ממונע! כשכבר חשבתי שבתור נכה כולנו מצטופפים יחדיו בסחי של תחתית החברה, עכשיו התברר לי שאני עדיין יכול להסתכל מלמעלה על נכים אחרים! כיפאק היי!


2 . נכה:

5 ביוני, 2014, בשעה 16:20
צודקת לגמרי. כשעברתי מקביים לכסא גלגלים שמתי לב להיררכיה הזו.
אנשים שהתייחסו אליי בשאט נפש כשהשתרכתי עם קביים, הפנו את המבט לכיוון השני כשהקביים נפלו לי ברחוב והתגלגלו במורד המדרגות, או אמרו "לכולם קשה לעמוד בתור, לכי ל#$%#$^" פתאום הפכו את עורם כשראו אותי בכסא גלגלים. פתאום פתחו לי דלתות, צעקו בזעם צדקני וחסר מודעות עצמית על נהגים שחנו בחניית הנכים "יש פה כסא גלגלים!!!!!" והודיעו לי ברצינות של חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב, כשנגמר נייר הטואלט בשירותי הנכים, "אבל רק שתדעי שאנחנו מכבדים אתכם." אנחנו? אתם? בסה"כ רציתי לעשות פיפי לפני שיברח לי מהאוזן. זה הרגע להצהרות סוציולוגיות?
נראה שכשאדם מביט למטה לאזור הפופיק שלו ומגלה להפתעתו שיש שם מישהו על כסא גלגלים, החרדה מהפוליטיקלי קורקט משתלטת עליו והוא מרגיש צורך להוכיח שהוא מאוד-מאוד נאור ומאוד-מאוד חסר דעות קדומות. בהכללה גסה, מול כסא גלגלים יש התחשבות שנובעת מההבנה שיש פה מישהו שקשה לו, אחרת הוא לא היה בוחר להתנייד לי בגובה הפופיק ולא בגובה העיניים. מול מי שמשתמש בקביים אין הבנה כזו. כן, לא לכל הסחי של תחתית החברה יש ניחוח זהה.


3 . צביקה: 

5 ביוני, 2014, בשעה 17:09
אולי מישהו יכול להסביר לי מדוע לנכי צהל יש תו חניה שונה ? הרי לא מדובר באישור כניסה לבית הלוחם והתו הוא של משרד התחבורה ,סתם אתמהה


4 . לומברזו: 

6 ביוני, 2014, בשעה 11:54
תודה על כתיבתך המעניינת.
אני חושב שלא ניתן להתעלם מכך שיש ניצול לרעה של תו החנייה על ידי אנשים רבים. חלקם קרובים של נכים.
ברגע שיש לך כיסא גלגלים או סימן אובייקטיבי ברור אחר אז לציבור ברור שלא מדובר במתחזה שרוכב על זכויות הנכים ולכן היחס האוהד והתחבק.
כדאי לעשות בדק בית רציני בכל העניין של שימוש בתווי נכה.
שוב, תודה על כתיבתך מאירת העיניים.


5 . ש (רופאת שיקום):

6 ביוני, 2014, בשעה 18:55
צמרמורת…!
הלוואי שהייתי שם ובכל מקרה ליבי איתך בכל מאבקייך הצודקים


6 . אופניים חשמליים:

10 ביוני, 2014, בשעה 21:00
מאמר מעולה .
למדנו המון מידע , אנחנו חושבים תמיד על איך לעזור לנכים .
חשבנו פעם לייצר לנכים כלים יותר נוחים . ( בעיית החניה והירידה מהרכב )
נמשיך לעקוב אחרי מאמרים מעולים שאת רושמת .


7 . עופר D:  

24 ביוני, 2014, בשעה 08:09
די הגיוני שיהיה מדרג לנכויות, שקשור גם בזכויות.
אבל מה שאת מתארת זה עניין אחר, זו אטימות שקיימת בחברה.
םעם אמרו עם אמריקה שאת יכולה ליפול ברחוב ולאף אחד לא איכפת. אולי זה היה ככה פעם, אבל אמריקה של היום שונה. התבגרה והתפתחה. ואילו ישראל מפגרת אחריה בכ-20 שנה, הגיעה גם לתקופה האטומה. כמה חבל..
חיבוק ממני, יקרה
{}