פורסם בתפוז ב-18.10.2008
"אפי, תחזיר לי את הרגל! תחזיר אותה מיד!" אני מצווה על אפי כשהוא מושך את רגלי קצת יותר מדי. אני מתייחסת לכל רגל כאל ישות נפרדת ותובעת את כבודה. בזמן האחרון מצבי החמיר. אני מבקשת יותר מאפי, וכשאני לבד אני מתקשה יותר. עד לא מזמן כשהייתי לבד ברכב הצלחתי לצאת ממנו. עכשיו כבר לא. אני מוציאה רגל אחת החוצה ונעמדת, אבל הרגל השנייה נתקעת לי בתוך האוטו וממאנת לצאת. במצב כזה אני בתנוחה של לא להקיא ולא לבלוע. אני לא יכולה להוציא את רגל ימין החוצה, ולא יכולה להחזיר לרכב את רגל שמאל שהוצאתי. וכך אני עומדת לי, רגל אחת בפנים, רגל אחת בחוץ - מחכה לישועה.
לבי נכמר עליה. היא הרגישה רע. לא רציתי שתרגיש רע.
Lovlyone1 118/10/2008 | 23:04
אני המומה מתגובות מגעילות של אנשים
מה הבעיה לעזור???
כ"כ קשה להם להפסיד דקה מזמנם?
אין לי מענה .
שיהיה לך שבוע טוב עינתי.
התגעגתי.
♥
אילה56 18/10/2008 | 23:23
אין מה לשפוט ולהכליל אנשים כמגעילים
לא כל אחד בנוי להגיש עזרה,ולנכים בפרט.
אילה
אני מדברת בתור אמא לילד נכה.
כך שאני בהחלט יודעת על מה אני מדברת.
אילה56 18/10/2008 | 23:26
לא כל אחד בנוי להגיש עזרה
יש כאלו שלא רגילים.
יש כאלו שפוחדים להזיק,
יש כאלו שחוששים - שידבקו :-)
יש כאלו שבאמת ממהרים.
ת`אמת... גם אני הייתי חוששת אם מישהו היה מבקש ממני עזרה לצאת מרכב, יכול להיות שבאותו רגע מה שהיה עולה בי זה פחד מלהקלע לאיזו סיטואציה לא נעימה.
בקיצור,
עינתי, תזמני לך במחשבה שתמיד שאת צריכה עזרה, יגיע מי שבאמת נכון לעזור לך.
אילה
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:35
אנסה, אילה. זה אומר שאת צריכה
לעבור בכל פעם שאני זקוקה לעזרה :)
lovlyone1 19/10/2008 | 13:14
אני מדברת מנסיון
מר כאחת שמוגדרת נכה.
צרלי שדבריי נתפסו כך.
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:34
אני מסכימה איתך. לא כל אחד מסוגל
לזה.
אבל האנשים שכן עוזרים לאחרים, כמוך,
הם פיצוי על אלה שלא עוזרים.
אילה56 18/10/2008 | 23:22
עינתי
אם תראי אותי בטוח לא תתביישי/תהססי לבקש ממני עזרה. יש לי מן שלט על המצח שאומר: אני לרשותכם ואפשר לבקש ולקבל עזרה.
עכשיו אני נתקעת. מה עוד אני יכולה להגיד לך? וכן... רק שתצליחי תמיד שיהיה האדם הנכון להגיש לך עזרה בכל עת שאת נדרשת לה, בלי לראותו כקורבן אלא כאחד שבאמת רוצה לעזור לך.
ואני מאחלת לך בריאות.
אילה
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:36
תודה חמודה שלי :)
אירוס הנגב 37 18/10/2008 | 23:44
מציאות מורכבת את חווה..מאד..
ולמרות הכל את נשמעת חזקה ואיתנה וכל כך בריאה.
אין לי ספק שכשרואים אותך על כיסא הגלגלים זה נראה אירעי..ולא קשור אלייך,שהרי רק מתוך מילותייך ניתן להבחין בשפע החיות והתנועה שבך.
הרבה בריאות.
שבוע טוב לך עינת.
באהבה
איריס.
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:37
תודה איריס :)
מתגעגעת לאבא 19/10/2008 | 01:17
מכירה את ההרגשה
תמיד כשאני מוציאה שלט נכה, אנשים תוקעים בי מבט מאשים, עד שאני יוצאת מהאוטו ואז הם נרגעים. שלא לדבר על מבטי האימה שהזקנים היו נועצים בי באוטובוסים , ועוד הייתי על מדים, אז לכי תסבירי שקשה לך לעמוד..
באמת לא מתאים לסטיגמה על הנכים
המילים של עינת 21/10/2008 | 00:10
היי מתגעגעת
ביקרתי בבלוג שלך והגבתי לכמה רשומות מעניינות.
יש לי שתי תגובות על דברים שכתבת בבלוג ולא ברשומות, לכן אכתוב זאת כאן:
בתיאור הבלוג כתבת: "... לא שיש לי חיים, אבל יש לי מה לומר על זה...".
למה אין לך חיים? ברשומה "איך הפכתי לרווקה בת 30 בגיל 27" כתבת "היא התחתנה = היא הצליחה. ככה זה עובד ולא יעזרו 1000 שנות פמניזים". אני בטוחה שלא כתבת שאין לך חיים בגלל שלא התחתנת. מדוע, אם כן?
בצד שמאל של הבלוג, אחד הדברים שכתבת על "מה גבר צריך ומה סתם נחמד שיהיה לו" הוא: "בושם טוב - מסתבר שזה גורם משיכה עצום". אני מסכימה איתך בהחלט !
מתגעגעת לאבא 21/10/2008 | 00:46
היי
כיף לקרוא אותך וממש כיף שקראת אצלי.. אני חושבת שאין לי חיים זו אולי הגזמה, אבל האם עבודה, שינה עבודה ולימודים וחוזר חלילה זה חיים. זה שאין לי זוגיות זה בהחלט אחד המרכיבים בתחושה הזו כנראה.
ליאור המקורית8 19/10/2008 | 03:44
לא כל אחד/ת יכול להגיש
כל עזרה. כל אחד הוא יישות עצמאית הבנויה אחרת, רגשית או גופנית ואין מזה להקיש על כלל אוכלוסיה או למדר נשים מול גברים.
CreazyMom 19/10/2008 | 08:36
אני יכולה להבין את התסכול שלך
אבל, לאחרונה נהייתי מאוד פרנואידית לבקשות עזרה ואני לא אכתוב כאן את כל הסיפור. אולי את צודקת לגבי ההבדל בין גברים ונשים, אבל אילו זאת היתה אני (וזאת לא) יתכן שהייתי חוששת לגבי עוקץ כלשהו וגברים לא חוששים.
לאנשים יש תדמית מסוימת על נכים, ואני לא נראית להם נכה. בכל פעם שאני מבקשת מהם עזרה וכיסא הגלגלים לא לידי, הם מסתכלים עליי בחשד ובמבט של "מה זאת רוצה ממני עכשיו", או שאולי הם חושבים שזאת מצלמה נסתרת ותכף יקפוץ מולם האיש השמן עם הסיגר הנצחי בפה.
"אפי, תחזיר לי את הרגל! תחזיר אותה מיד!" אני מצווה על אפי כשהוא מושך את רגלי קצת יותר מדי. אני מתייחסת לכל רגל כאל ישות נפרדת ותובעת את כבודה. בזמן האחרון מצבי החמיר. אני מבקשת יותר מאפי, וכשאני לבד אני מתקשה יותר. עד לא מזמן כשהייתי לבד ברכב הצלחתי לצאת ממנו. עכשיו כבר לא. אני מוציאה רגל אחת החוצה ונעמדת, אבל הרגל השנייה נתקעת לי בתוך האוטו וממאנת לצאת. במצב כזה אני בתנוחה של לא להקיא ולא לבלוע. אני לא יכולה להוציא את רגל ימין החוצה, ולא יכולה להחזיר לרכב את רגל שמאל שהוצאתי. וכך אני עומדת לי, רגל אחת בפנים, רגל אחת בחוץ - מחכה לישועה.
 | |
|
לאנשים יש תדמית מסוימת על נכים, ואני לא נראית להם נכה. בכל פעם שאני מבקשת מהם עזרה וכיסא הגלגלים לא לידי הם מסתכלים עליי בחשד ובמבט של "מה זאת רוצה ממני עכשיו", או שאולי הם חושבים שזאת מצלמה נסתרת ותכף יקפוץ מולם האיש השמן עם הסיגר הנצחי בפה.
יש גם אנשים שפוחדים לגעת בי. הם מוציאים לי את הרגל כאילו מדובר בביצים. "זה בסדר, תוציאי חופשי, זה לא כואב לי", אמרתי למישהי. "אבל אני פוחדת להזיק לך", היא כמעט בכתה.
והנה מקרה שאירע לי לפני כחודש: הייתי לבד. רציתי לצאת מהרכב ושוב נתקעה לי הרגל. "בואי, בואי הנה מיד", פקדתי עליה, אבל הסרבנית התמרדה. וכך נתקעתי, מצפה לישועה. זו הייתה שעת ערב והרחוב היה די שומם. בדרך כלל אני בוררת לי את האנשים שאני מבקשת מהם עזרה. אני מעדיפה לבקש עזרה מגברים. לגברים יש יותר נכונות לעזור לנשים. נשים עושות פרצוף. בעיקר צעירות.
התעייפתי מאוד מהעמידה הממושכת הזו, ולכן כשראיתי אישה צעירה מתקרבת לעברי התבייתי עליה. הייתי צריכה שתוציא לי את הרגל ואחר כך שתעזור לי להוציא את כיסא הגלגלים מהמושב האחורי. הוא לא כבד. פשוט צריך לתמרן ולמשוך אותו החוצה.
"סליחה, את יכולה לעזור לי בבקשה?" פניתי אליה.
"אני ממהרת", היא אמרה לי תוך כדי הליכה.
הייתי המומה. כמובן, היא לא חייבת לי דבר, אבל נעלבתי. גם לא יכולתי להמשיך לעמוד כך. "גם כשמדובר במישהי נכה?" יצא לי.
היא נעצרה וחזרה מיד.
"סליחה. אני אעזור לך". היא באמת נראתה כמי שרוצה לעזור, וגם אם לא, לא הייתה לי ברירה.
"סליחה. אני אעזור לך". היא באמת נראתה כמי שרוצה לעזור, וגם אם לא, לא הייתה לי ברירה.
"תוציאי לי בבקשה את הרגל", ביקשתי.
היא הוציאה לי אותה בעדינות. הודיתי לה.
"את צריכה שאוציא לך את הכיסא?" היא שאלה.
"זה בסדר. את זה כבר אבקש ממישהו אחר. אמרת שאת ממהרת". לא אמרתי את זה בכעס. פשוט רציתי לשחרר אותה.
"כן, מיהרתי לתפוס את הרכבת", היא התנצלה. "אז תלכי. עכשיו אני בסדר. פשוט הרגל היתה תקועה לי והייתי חייבת לקבל עזרה".
"לא אכפת לי לפספס את הרכבת", היא אמרה לי.
לבי נכמר עליה. היא הרגישה רע. לא רציתי שתרגיש רע.
"זה בסדר, באמת, זה בסדר. אל תפספסי את הרכבת. העיקר שעזרת לי עם הרגל. תלכי, את מאה אחוז. אני מודה לך". הצלחתי להרגיע אותה והיא הלכה.
תהיתי אם זה הוגן כלפי הסביבה שלי שבמצבי אין לי ליווי צמוד. אבל זאת בדיוק הבעיה שלי. אני בין לבין. מצד אחד, בשלב זה אני לא במצב שבו אני זקוקה לליווי צמוד ויש הרבה דברים שאני מסוגלת לעשות ללא עזרה. מצד שני, יש מקרים שבהם אני זקוקה לעזרה. מה אמור לגבור על מה? האמצעים הכלכליים, מתברר.
בעודי מהרהרת בפילוסופיה של הנכות חיכיתי לקורבן הבא.
"סליחה, אדוני" עטתי על גבר שעבר לידי, "אתה מוכן לעזור לי בבקשה?"
"בכיף! אין בעיה. תגידי לי מה לעשות".
****************************
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
Lovlyone1 118/10/2008 | 23:04
אני המומה מתגובות מגעילות של אנשים
מה הבעיה לעזור???
כ"כ קשה להם להפסיד דקה מזמנם?
אין לי מענה .
שיהיה לך שבוע טוב עינתי.
התגעגתי.
♥
אילה56 18/10/2008 | 23:23
אין מה לשפוט ולהכליל אנשים כמגעילים
לא כל אחד בנוי להגיש עזרה,ולנכים בפרט.
אילה
אני מדברת בתור אמא לילד נכה.
כך שאני בהחלט יודעת על מה אני מדברת.
אילה56 18/10/2008 | 23:26
לא כל אחד בנוי להגיש עזרה
יש כאלו שלא רגילים.
יש כאלו שפוחדים להזיק,
יש כאלו שחוששים - שידבקו :-)
יש כאלו שבאמת ממהרים.
ת`אמת... גם אני הייתי חוששת אם מישהו היה מבקש ממני עזרה לצאת מרכב, יכול להיות שבאותו רגע מה שהיה עולה בי זה פחד מלהקלע לאיזו סיטואציה לא נעימה.
בקיצור,
עינתי, תזמני לך במחשבה שתמיד שאת צריכה עזרה, יגיע מי שבאמת נכון לעזור לך.
אילה
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:35
אנסה, אילה. זה אומר שאת צריכה
לעבור בכל פעם שאני זקוקה לעזרה :)
lovlyone1 19/10/2008 | 13:14
אני מדברת מנסיון
מר כאחת שמוגדרת נכה.
צרלי שדבריי נתפסו כך.
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:34
אני מסכימה איתך. לא כל אחד מסוגל
לזה.
אבל האנשים שכן עוזרים לאחרים, כמוך,
הם פיצוי על אלה שלא עוזרים.
אילה56 18/10/2008 | 23:22
עינתי
אם תראי אותי בטוח לא תתביישי/תהססי לבקש ממני עזרה. יש לי מן שלט על המצח שאומר: אני לרשותכם ואפשר לבקש ולקבל עזרה.
עכשיו אני נתקעת. מה עוד אני יכולה להגיד לך? וכן... רק שתצליחי תמיד שיהיה האדם הנכון להגיש לך עזרה בכל עת שאת נדרשת לה, בלי לראותו כקורבן אלא כאחד שבאמת רוצה לעזור לך.
ואני מאחלת לך בריאות.
אילה
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:36
תודה חמודה שלי :)
אירוס הנגב 37 18/10/2008 | 23:44
מציאות מורכבת את חווה..מאד..
ולמרות הכל את נשמעת חזקה ואיתנה וכל כך בריאה.
אין לי ספק שכשרואים אותך על כיסא הגלגלים זה נראה אירעי..ולא קשור אלייך,שהרי רק מתוך מילותייך ניתן להבחין בשפע החיות והתנועה שבך.
הרבה בריאות.
שבוע טוב לך עינת.
באהבה
איריס.
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:37
תודה איריס :)
מתגעגעת לאבא 19/10/2008 | 01:17
מכירה את ההרגשה
תמיד כשאני מוציאה שלט נכה, אנשים תוקעים בי מבט מאשים, עד שאני יוצאת מהאוטו ואז הם נרגעים. שלא לדבר על מבטי האימה שהזקנים היו נועצים בי באוטובוסים , ועוד הייתי על מדים, אז לכי תסבירי שקשה לך לעמוד..
באמת לא מתאים לסטיגמה על הנכים
המילים של עינת 21/10/2008 | 00:10
היי מתגעגעת
ביקרתי בבלוג שלך והגבתי לכמה רשומות מעניינות.
יש לי שתי תגובות על דברים שכתבת בבלוג ולא ברשומות, לכן אכתוב זאת כאן:
בתיאור הבלוג כתבת: "... לא שיש לי חיים, אבל יש לי מה לומר על זה...".
למה אין לך חיים? ברשומה "איך הפכתי לרווקה בת 30 בגיל 27" כתבת "היא התחתנה = היא הצליחה. ככה זה עובד ולא יעזרו 1000 שנות פמניזים". אני בטוחה שלא כתבת שאין לך חיים בגלל שלא התחתנת. מדוע, אם כן?
בצד שמאל של הבלוג, אחד הדברים שכתבת על "מה גבר צריך ומה סתם נחמד שיהיה לו" הוא: "בושם טוב - מסתבר שזה גורם משיכה עצום". אני מסכימה איתך בהחלט !
מתגעגעת לאבא 21/10/2008 | 00:46
היי
כיף לקרוא אותך וממש כיף שקראת אצלי.. אני חושבת שאין לי חיים זו אולי הגזמה, אבל האם עבודה, שינה עבודה ולימודים וחוזר חלילה זה חיים. זה שאין לי זוגיות זה בהחלט אחד המרכיבים בתחושה הזו כנראה.
ליאור המקורית8 19/10/2008 | 03:44
לא כל אחד/ת יכול להגיש
כל עזרה. כל אחד הוא יישות עצמאית הבנויה אחרת, רגשית או גופנית ואין מזה להקיש על כלל אוכלוסיה או למדר נשים מול גברים.
CreazyMom 19/10/2008 | 08:36
אני יכולה להבין את התסכול שלך
אבל, לאחרונה נהייתי מאוד פרנואידית לבקשות עזרה ואני לא אכתוב כאן את כל הסיפור. אולי את צודקת לגבי ההבדל בין גברים ונשים, אבל אילו זאת היתה אני (וזאת לא) יתכן שהייתי חוששת לגבי עוקץ כלשהו וגברים לא חוששים.
המילים של עינת 21/10/2008 | 00:15
נכון. היום אין לדעת. כשרואים "שומר מסך" ו"כלבוטק" מבינים עד כמה זה חשוב להיזהר.
איש 19/10/2008 | 17:18
שלושה הגדולים האחד הרע
עינת,עינת
מה שאלוהים חיבל בגופך פיצה אותך –ואותנו –ברגישותך ובחוכמתך.ובלא קשר לחוכמתך גם בפקחותך.(ובאופן פרטי החשוב לי גם הפילגש המשותפת לנו שאנו מרבים להתעלס עמה הלוא היא העברית)
כל שלושת האחרונים העניק לך בשפעי שפעים.
הקשיים שלך אשר תיארת, כל כך נטמעו בי ונדמה לי, לרגעים, שאני הוא מי שישב שם וניסה להיחלץ מן המכונית. לרבות התחושות שחשת.
האישה הצעירה ההיא שנרתעה בתחילה, התגלתה כנפלאה אחרי שעה קלה. היית צריכה לתת לה את הסיפוק של להוציא לך את הכיסא. יתכן שנבהלה בתחילה.
לעומת כל קהי הנפש שאת נתקלת בהם, דעי שהנך מוצפת גם באוהבים ומכבדים.
המילים של עינת 21/10/2008 | 00:17
נכון, וקבוצת האוהבים והמכבדים עולה בהרבה על הקבוצה האחרת. אתה נמנה עימה, עם הראשונה.
סבלנות אין קץ 19/10/2008 | 22:29
אני יכולה להבין רתיעה של נשים
מהגשת עזרה פיזית לגברים. אני מניחה שגם אני הייתי נרתעת מלסייע לגבר זר לצאת מהמכונית, מטעמים ברורים.
אבל הגשת עזרה לאשה?
מוזר שדוקא גברים מוכנים לעזור יותר.
המילים של עינת 20/10/2008 | 23:31
זה בילט אין אצלם. הם עוזרים גם
כשלא מבקשים מהם. במיוחד כשהם רואים אישה מנסה להחנות את הרכב :)
אישה ממקום אחר 24/10/2008 | 19:08
שלום לך
הגעתי לכאן (שוב - כבר היית פה פעם) במקרה
וקראתי (בהנאה) את הפוסטים האחרונים שלך.
האינטראקציה בינך לבין הממהרת לרכבת נגעה לי.
היא מלמדת זכות גם עלייך (על הישירות, ועל היכולת לבקש - ולהתעקש לקבל עזרה מידית כשאת חייבת, ולחכות - כשאת יכולה)
ועליה - מותר לנו להניח שהחיים שלנו קודמים, ולשנות דעתנו ולהעמיד את החיים בפרופוציות.
מה אני הייתי עושה?
לא יודעת - אבל גרמת לי לחשוב על זה - וזה גדולתו של פוסט.
המילים של עינת 6/10/2008 | 22:18
זאת שאלה מעניינת.
לעיתים אני תוהה, מדוע אנשים צריכים לספוג את העובדה שאין לי מלווה צמוד? אבל זה מייצג בעייה מהותית שלי - להיות בין לבין. מצד אחד, אני לא במצב המצדיק ליווי צמוד. מהצד האחר, יש דברים שקשה לי לעשות ללא עזרה.
seymore butts 27/10/2008 | 17:05
זה בהחלט הוגן כלפי הסביבה שלך
בסה"כ העזרה שתיארת לא נשמעת לי כזה ביג דיל, וכל אחד מאלו שאת פונה אליהם עלול למצוא את עצמו יום אחד נזקק לעזרה בהיקף גדול או קטן.
אני חייב להתוודות שסירבתי לסייע פעם לזוג שנתקע עם מצבר שהלך בגלל שמיהרתי . זה היה באמצע רחוב עם הרבה תנועה ומן הסתם הם מצאו מישהו שיעזור להם די מהר ובאמת שלא יכולתי להתעכב, אבל ההרגשה המחורבנת ורגשות האשם נשארים הרבה אחרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.