פורסם בתפוז ב-24.2.2012
אפתח בזה שאתמול היה לי יום מוצלח. מין יום כזה שכל מה שאני נוגעת בו הולך לי. אבל בשביל להבין עד כמה אני אסירת תודה אספר תחילה על שלשום.
נסעתי למרכז השירות בפולצווגן כדי להבין למה המצבר נגמר כשאני לא מניעה את המפלצת כל יומיים. לאחרונה הוא נגמר אפילו אם אני מניעה אותה כל יום. בזמן שבדקו אותה הכרתי גבר שהמתין לטיפול ברכב שלו. התחלנו לדבר. גם לו יש רכב כמו שלי, שנועד להסעות של בתו הקטנה בת החמש. יש לה סי.פי, הוא סיפר. הוא הראה לי תמונות שלה. מלאכית יפהפייה. דמעות הציפו את עיניי כשסיפר על הקשר שלו איתה, על אהבתו הגדולה אליה, על דברים קטנים שהיא עושה או אומרת.
כשסיימנו לדבר רציתי לגשת לשירותים. זכרתי שיש בעיה עם שירותי הנכים, לא זכרתי בדיוק מה, וביקשתי ממנו שיתלווה אליי. כשהגענו לשם הוא פתח עבורי את הדלת. החדר היה קטן מאוד. נכנסתי לחדר בנסיעה לאחור כדי לנעול את הדלת אבל לא יכולתי להסתובב לשירותים. ניסיתי ישר קדימה, גם זה לא הלך. לא יכולתי להסתובב לדלת כדי לנעול אותה. החלטנו שאשאיר את הדלת לא נעולה והוא יחכה לי בחוץ.
האסלה הייתה נמוכה מאוד. חששתי שתהיה איתה בעיה. כשמתיישבים הגוף נזרק למטה וכשרוצים להתרומם זה בלתי אפשרי. וזה מה שקרה. ניסיתי לקום ממנה, ושוב, ועוד ניסיון, ללא הצלחה.
"יש בעיה?" הוא שאל מבחוץ.
"אני לא מצליחה לקום מהאסלה".
"להיכנס ולעזור לך?"
דילמה. גבר זר. המכנסיים והתחתונים מופשלים למטה. מה אני עושה עכשיו?
"כן, תיכנס", אמרתי. לא הייתה לי ברירה. גם אם הוא היה קורא למישהי להיכנס סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה להרים אותי לבד, שמנמונת שכמותי.
הוא נכנס פנימה. אני והוא לבד בשירותים. אני חצי ערומה. זה לא קרה לי מעולם.
"עכשיו תעמוד כאן. לא, כאן, עם הגוף לכיוון הזה, הראש לשם, אל תסתכל".
"אל תדאגי, אני לא מסתכל".
הוא חמוד, אבל לא יכולתי להקדיש זמן למחשבה הזאת. הייתי במצוקה. הוא עמד בצד שמאל שלי וניסה להרים אותי. זה לא הלך. עוד ניסיון, לא הלך. הוא חסון, אבל החדר קטן והמיקום שלו לא טוב.
"תעמוד מולי", אמרתי.
הוא עמד מולי והרים אותי כמו בובה אבל עדיין לא הצלחתי להתייצב ולעמוד על הרגליים. כמעט נפלנו שנינו, אני עליו.
"ימינה, ימינה", אני אומרת לו, "עכשיו אחורה, עכשיו קצת שמאלה, כן! כן! כן!"
שנינו התנשמנו בכבדות. "כן, תמשיך, תמשיך, כן, ככה", אני מדרבנת אותו ליישר אותי, עד שלבסוף נעמדתי ישר.
עכשיו צריך להרים את התחתונים ואת המכנסיים.
"איזה פדיחות, איזה פדיחות, אני מתה, אני מתה", מלמלתי.
"אל תדאגי, זה בסדר, עשיתי את זה המון פעמים עם הבת שלי".
אני מתה.
"תרים לי, אל תסתכל", ציוויתי עליו.
"לא מסתכל".
"תרים קצת, לא צריך עד הסוף. את השאר אני אעשה", אמרתי לו.
הלב שלי דפק מהר, הידיים רעדו לי. עכשיו צריך להוריד את המים.
"אני מתה, אני מתה", כמעט בכיתי.
"זה בסדר, את חושבת שאכפת לי?"
"פדיחה, איזה בושות".
אבל קולם של מי הניאגרה שטף את הבושה. הסדרנו את הנשימה ויצאנו החוצה.
"תספר על זה לאשתך?" שאלתי אותו בחוץ.
"לא, בשביל מה? היא תשאל כל מיני שאלות. עדיף לא לספר לה".
דווקא הייתי מרוצה מהתשובה שלו. זה אומר שלמרות הכול אני אישה עבורו ולא מקרה סעד והוא צופה את האפשרות שאשתו עלולה לראות בי איום.
***
נחזור לאתמול. היה לי יום מצוין. לא חיכיתי הרבה זמן יחסית במרפאת השיניים ברמת אביב, השירותים שם היו נוחים מאוד ואף גבר זר לא נאלץ לראות אותי חצי ערומה ולהוריד במקומי את המים.
משם הלכתי לחנות לתיקוני בגדים ונעליים מחוץ לקניון. הכול שם מאוד יקר אבל לפעמים אין ברירה. יש שם מקום נוח למדידת בגדים ולא מצאתי את זה במקומות אחרים. פניתי לבחור שמתקן נעליים וחגורות. לפני כמה חודשים הוא החליף לי כפתור במכנסיים, שנתלש בגלל תנועה לא נכונה שעשיתי. באותה פעם מיהרתי להוריד אותם בדחיפות. בשירותים.
"אתה יכול לשים לי את אותו כפתור?"
תוך דקה הוא החליף את הכפתור.
"תודה רבה. כמה זה?" התחלתי לפתוח את התיק.
"שום דבר. את עשית את זה אצלנו וזה יצא אז את לא צריכה לשלם על זה".
משם הלכתי לרשת יוקרתית לכלי בית כדי לברר מה קורה עם השמלה שלי. קניתי מהם סינר והוא העביר צבע אדום לשמלה לבנה שאהובה עליי במיוחד. זה היה בקיץ. נתתי להם את השמלה והסינר, הם הבטיחו שיתקשרו אליי ממרכז השירות, וכלום. בפעם הבאה שפניתי אליהם הם הבטיחו שוב שיתקשרו אליי ומאז כבר לא שאלתי. אתמול החלטתי שאני לא מוותרת. אבל לכי תוכיחי להם שהייתה שמלה שהוכתמה. זה כבר בידיים שלהם ואין לי שום אישור שנתתי להם אותה.
"סליחה", אמרתי לאחת המוכרות שהייתה שם, מכינה את עצמי למלחמה עקובה מדם, "לפני כמה חודשים נתתי לכם שמלה שלי ש..."
"או, הינה את", ניגשה אליי בחורה יפה, מנהלת החנות. "את יודעת כמה פעמים התקשרתי אלייך? הורדנו את הכתם מהשמלה וניקינו אותה. את יכולה לקחת איזה סינר שאת רוצה, עדיף עם שעוונית".
הייתי המומה. השמלה הייתה כחדשה, והיא נתנה לי סינר אחר שלא מעביר צבע.
"תודה רבה, תודה רבה", מלמלתי בהתרגשות, "לא ידעתי אם תחזרו אליי".
"אין דבר כזה אצלנו. אנחנו מטפלים עד הסוף", אמרה לי האישה המבוגרת.
היה משהו כל כך מלטף, מרגיע במילים שלה.
משם הלכתי לחנות התכשיטים של מיכל נגרין. לפני שבועיים הייתי שם וקניתי משם משהו יפה אבל קצת יקר. סנדרה מנהלת החנות נדלקה עליי. החלטתי לבחון את אהבתה ולראות אם היא תחליף לי את הסוגר שנשבר בעגילים שקניתי בעבר מסניף אחר שלהם.
"מתוקה, מה שלומך?" היא חיבקה ונישקה אותי, "איזה יופי את נראית. העגילים? אין שום בעיה. נשלח את זה לתיקון וגם ננקה לך אותם. רואים שזה ישן, מלפני הרבה שנים. זה ייראה כמו חדש!"
"וזה... זה עולה כסף?"
"לא, שום דבר. אצלנו במיכל נגרין יש לך אחריות לכל החיים".
"אחריות לכל החיים". איזה משפט יפה. עצמתי את העיניים ונצרתי את המילים עמוק בתוכי. זה בדיוק מה שאני רוצה. אחריות לכל החיים.
יוצאת משם, נכנסת למפלצת, שומעת בפול ווליום את 10CC. בדרך מתקשרים מפולקסוואגן ואומרים שאני צריכה לבדוק מה גונב אנרגיה מהמצבר ושבכל מקרה האחריות על הרכב הסתיימה לפני חודש. בפולקסווגאן אין אחריות לכל החיים. ברחוב ללא מוצא מצפצפים מאחוריי נהגים חסרי סבלנות. שייחנקו, הם לא יצליחו לקלקל לי את היום.
אבל שלא תתרגלי לזה, את שומעת? זה לא יקרה לך כל יום. אחריות על החיים לכל החיים לא תקבלי בשום מקום. אז תתאפסי, תורידי את הווליום, תחזרי למציאות, קחי אחריות על המפלצת ותשמרי עליה שלא תעשה שטויות.
 |
| השמלה - צילום מאוג' 2011 (צילום: עינת קדם) |
הפוסט מופיע בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות". הספר בתהליכי הפקה
********************************
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
נושאים אישיים, הנכות ועוד
שיש ימים כאלה, שהכל מסתדר בהם עם חיוך ובאופן נכון :-)
כמה חבל שיש ימים אחרים, כמו היום שלפני.
זו נשמעת פאדיחה אמיתית, מה שקרה לך שם בשירותים.
ואוסיף רק שבתור גבר, אין מצב שהוא לא הציץ על יפהפיה כמוך ,-)
סופ"ש נהדר לך, עינת יקרה
♥
ריגשת אותי באמת!
♥
EYTAN155 24/02/2012 09:22
(בלי הקטע של הפדיחה). והעיקר שתמשיכי לכתוב,כי פשוט כיף לקרוא את עלילותיך
המילים של עינת 05/03/2012 00:19
כמוך :)
דני 24/02/2012 14:13
מניסיון עם פולקסווגן ומכוניות אחרות, הבעיה במצבר זה בדרך כלל עם
משהו שמתקינים מקומית כמו אזעקה או חלונות חשמליים.. ולא משהו
שהיצרן התקין. אצלך אולי משהו שקשור למתקן של הכסא גלגלים
• המילים של עינת
נכון, אתה צודק. הייתי אצל מתקין
האזעקה - הם אומרים "זה לא מהמערכת שלנו". דיברתי עם מתקיני האבזור והמתקנים המיוחדים - הם אומרים "זה לא מהמערכת שלנו" :)
אני עדיין בודקת. בינתיים אני מתפללת בכל פעם לפני ההנעה.
• גגג האחת
יום הדבש צריך לשמש דוגמא ומופת לכל
הימים כולם :-)
אחריות לכל החיים זה דבר נהדר. אחלה פרסומת עשית למיכל נגרין, שהתכשיטים שלה מקסימים לכל הדעות!
היום שקודם אכן קשה, אבל אני נוטה להאמין שנכנסת למקום הילדה אצל האדון שעזר לך והתנוחה בעת שימוש בשירותים, קימה מהם ואפילו הרמת התחתונים היא כזו שלא מאפשרת לראות הרבה ממילא, מה גם ששירותים ציבוריים אליהם נכנסים לצורך השימוש הרגיל בשירותים, הם בכל מקרה מקום שאינו מעורר מבחינה מינית (באופן אישי - קשה לי מאד להבין את מי שעושים בהם שימוש כזה. בעעעעעעאע....).
עם זאת, כפי שאפשר לראות בתמונה את באמת נראית מהממת, כך שגם אם לא ילדה אז לבטח אישה. בשום אופן לא מקרה סעד!!!
כרגיל פוסט מרתק ומאד נוגע לטב ולרע.
שב"ש מתוקונת
♥
וכרגיל, דברים חמים מאישה חכמה.
תודה מתוקה שלי,
♥
• נ.ב.
גגג האחת ו24/02/2012 16:44
הכלבה שבתמונה נראית לגמרי מקסימה!
♥
טוב שיש גם ימים טובים :-)
נקווה שיהיו הרבה יותר מהם
• המילים של עינת
נקווה ♥
• המילים של עינת
• שמואל אייל
ולתומי חשבתי שהאנושיות פסה מעולמנו
החזרת לי אותה לפתע
תודה
תודה שמואל :)
• renana ron
שתמיד יהיו לך ימים טובים,
מלאי עשייה !!
נהניתי לקרוא את הרשומה וחשתי הזדהות רבה
עם סיפור העזרה שקבלת מגבר זר במרכז השירות של פולצווגן
רק טוב !
• פינוקית מתוקית
שכל יום יהיה יפה, טוב ונעים כמו זה
מגיע לך מקסימונת :))
• איש
וכמה שמחתי שהיה לך יום טוב ופגשת אנשים טובים לא באמצע הדרך אלא לאורך כל הדרך. באמת זה עשה הרגשה נהדרת. היית צריכה לפרגן לדעתי לחנות של כלי הבית מחליפי הסינר ולחנות התכשיטים ולכל היתר.
אנ י למשל מרבה לשלוח פקסים עם צל"ש למי שמתנהג למופת או למעסיקיו.
ונקודה אחרונה. לא שולית , ברם עגלגלה , רכה ומאד מושכת: אם כבר מחשוף את לא יכולה כבר לפרגן קצת ולאוורר את מה שנותר מכוסה.
זה עולה לך בכסף?
מדוע רוע הלב המחריד הזה? ועוד אחרי שכה רבים היו טובים אלייך.
בוזזזז!
עם הרבה מן האות האחרונה למעלה
וגור הכלבים מקסים.
תראי איך שחיות את דווקא מוכנה לארח בחיקך.
גברים ?- טבו!
הלוואי יהיו לך עוד המון ימים טובים כזה שתיארת מינוס השירותים.
שבוע טוב
ותודה על הרשימה המענגת
• המילים של עינת
של תקופת המחאה החברתית, כשכתבתי למה אין לי ילדים. גנזתי את הרשומה הזאת. גם אם הייתי מתפשטת מול המצלמה ומפרסמת את זה (אני רעה!) זה לא היה חושפני כמו הרשומה הזאת. אולי יום אחד ארגיש אחרת ואחדש את הפרסום.
• איש
תיקון שגיאות קילדון רשלניות
במקום
אנ י למשל מרבה לשלוח פקסים עם צל"ש למי שמתנהג למופת או למעסיקיו.
צ"ל
אני למשל מרבה לשלוח פקסים עם צל"ש למי שמתנהג למופת או למעסיקיו. זה עוש הלאנשים נורא טוב ומבטיח שיהיו טובים גם בהמשך
• המילים של עינת
גם אני נהגתי לשלוח. התעייפתי מזה :)
אני מסתפקת ב"תודה", מלווה במבט חם ומצועף, משתדלת לא לעבור את הגבול הלגיטימי של הרגשנות, ולא תמיד מצליחה :)
26/02/2012 12:35
מאחלת לך
הרבה ימים טובים, ושיקיפו אותך רק אנשים נחמדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.