איזה יום עבר עליי

פורסם בתפוז ב-6.2.2012

(צילום: עינת קדם)

אני עם הכובע במרץ 2013 (צילום: עינת קדם)

סניף קופת חולים הכללית ברמת חן שבה זה קרה. בצד ימין בית המרקחת. צילמתי ב-23.4.2022 אך מבחוץ זה לא השתנה. מקווה שבפנים זה השתנה (צילום: עינת קדם)

הפוסט מופיע בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות". הספר בתהליכי הפקה

*****************************
נגישות, שירות נגיש, יחס נגיש
נושאים אישיים, הנכות ועוד

לשונאי10 06/02/2012 19:26
• אוי, אוי, אויש!
האטימות של האנשים פשוט מקוממת.
כל הכבוד לך על האומץ לספר את הסיפור, זה לא פשוט.
אבל בסופו של דבר, לא נעים, לא נורא. יש דברים חמורים בהרבה.
תרגישי טוב.
:-)

המילים של עינת 07/02/2012 03:02

° תודה יאיר :)

  

motior 06/02/2012 19:33

• זה עצוב ומרגיז

אבל השורה התחתונה שלך כל כך נכונה. זה הרבה יותר חשוב.

° יש ל"שורה התחתונה" דו משמעות כאן :)

ל_ת 

המילים של עינת 07/02/2012 03:02  

• לפחות, לפחות לא הייתה פדיחה :-)

גגג האחת 06/02/2012 22:05

התופעה שיוצא בדיוק כשכמעט כמעט מגיעים היא ידועה ומשותפת לרבים. אם כי במקרה הזה הצלחת להתאפק המוווווווווווווווווווווון זמן ולגבור על לא מעט כמעטים.

בכל מקרה התוצאה הסופית גורמת לליבו של הקורא שיתכווצ'ץ'.

חיבוק!

}{ ♥

המילים של עינת 07/02/2012 03:02

• ככל שמתבגרים השרירים מגיבים

פחות. תחושת ההקלה בקריאת התגובות האלה דומה להקלה באותו רגע, כשהכל השתחרר. 

תודה, גם על מה שכתבת ברשומה הקודמת ♥

איש 07/02/2012 01:01
• את ממש אישה עם המון טמבליות!

תגידי, מה היו ההנצלויות האלה למעלה ,כאילו עשית משהו פושע. כל כך דאגתי ממה שאת מתכוונת לספר לנו. ובסוף כולו ברח לך?

טמבלית שכזו לא מוצאים בין כל אלו ששמן מתחיל בעי"ן לא סופית.

נו, אז מה? ברח!

יש לי שתי מכרות שבורח להן לפעמים כשהן מתעטשות או צוחקות נורא. אז בורח.

נורא יותר באמת נורא היה מסע התלאות שלך עד שהגעת הביתה. הסיפור על השירותים המזורגגים הנעולים. וחבל שלא רצחת את זו שאמרה כי יש מפתח. היו צריכים לרשום זאת על הדלת של השירותים.

תשמעי,כל אדם מוגבל או לא מוגבל נקלע למצבים כאלה של לחץ שממנו נולדים תסכול וכעס על העולם.

מה שלא הבנתי הוא מדוע הדרך לשירותים היתה חסומה ולחילופין מדוע הדרך לארון שבו נמצאים בגדייך היו בלתי נגישה.

הרי נגישות צריכה להיות אלף בית אצלך בבית.

מכל מקום צר לי לאכזב. לא חשפת שום דבר אינטימי. חשפת סבל מסוים לחץ פיזי - ובריחה של המים ששתית עם עוד כמה נוזלים.

תגדי שאת לא שמה על מה שקרה.

המילים של עינת 07/02/2012 02:50
 • לעשות את זה, זה לא פשע. לספר על זה 
זה כבר משהו אחר. זממתי עכשיו להעלים את הרשומה הזאת, אבל אשאיר אותה. מספיק לי שיש אפילו אחד שחושב שזאת סחטנות רגשית בשביל למחוק את זה, ולכן גם פתחתי בהקדמות, למרות שזה מקלקל את הדרמה שמאחורי הסיפור.

המילים של עינת  07/02/2012 03:05
• הדרך לשירותים היתה חסומה
כי היתה שם שלולית גדולה :)

איש 07/02/2012 14:46
• מכבד את דעתך אבל 

אבל לא מסכים עמה.

בגלל טיפש אחד שמפרש את מה שכתבת - ורק גרם רצון לחבק אותך באהבה רבה - את "זוממת" להעלים את הרשימה?

זו היתה יכולה להיות תעודת עניות.

את מכירה בטח את הסיפור על האבא הבן והחמור,אשר שעו לכל עובר אורח וסופו של דבר נשאו את החמור עליהם. ....

אז אם את עומדת מאחורי דבר כלשהו,אל תחששי/תפגעי מתגבוה חריפה או שתיים או שלוש.

לחוות את החוויה שכה רבים חווים כמותה - ענין הבריחה - אינה בהושה

. וגם לתאר מה שרבים חווים אינו דבר שעלינו להתבייש בו. לדעתי עשית מעשה חשוב. כל אלה שקורה להם כך -והם רבים ובעיקר נשים -הזדהו עמך. סיפורך הקל עליהם

אנו צריכים להתבייש מדברים בלתי טהורים, רעים,מתועבים.

ויאללה הזדקפי כמה שאת יכולה.כי אם תרגיזי אבוא אני ואזקיף אותך....

רק טוב לך

ותהיי ללא מורא!

המילים של עינת 08/02/2012 01:45  
• לא רוצה להרגיז אותך. אם תבוא, איך
אלחם בך? אזרוק עליך אורז פרסי? 
לכן אני מזדקפת, לא מוחקת את הרשומה - מוחקת את ההקדמה. 

איש 08/02/2012 14:59

• את נ ה ד ר ת - תודה שמחקת פתיחה

אינך זקוקה למחמאות -זר. אבל המחיקה היתה מעשה רב.גא בך!

אם תזרקי עלי אורז סימן שאנו מתחתנים ומה יגיד אפי ?

ירגום אותי בסלעים ולא באורז.

אורז פרסי עדיף. את פרסיה אז בטח גם קמצנית כמה אורז כבר תבזבזי על נודניק אחד?

באמת חושב שהרשימה שלך היתה חשובה.

ודיןכבר מרגיש שנטפל אלייך

המילים של עינת 08/02/2012 01:53
• וזה מה שרציתי, שזה יקל על אחרים.
זה הקל גם עליי.

מימי מייאו 22/09/2012 17:56
• עוד סיפור שגורם לי להמשיך להלחם על 
תאי שירותים נגישים פתוחים ואל נגישות בכלל (אני מתנדבת של עמותת נגישות ישראל)

המילים של עינת  29/09/2012 15:21

° תודה מימי, בהצלחה!

  

עופר D 07/02/2012 09:47

• אוי, איזו באסה

בתור מישהו שלא יכול להתאפק אפילו לא 10 דקות, אני כ"כ מזדהה עם המצוקה.

טוב, לא קרה באמת שום דבר נורא, וטוב שקרה רק בבית. 

{}

שרוני 18 07/02/2012 13:27

• כמי שמכיר את עצמי, במצב כזה הייתי 

מקלל את היום שבו נולדתי ועוד ...... וכעבור זמן קצר , אחרי שמחליף בגדים וחוזר לשיגרה , שוכח.

המילים של עינת  09/02/2012 03:16

° :)