סצנות מאתמול ומהשנתיים האחרונות

התפרסם בהארץ ב-18.2.2013

(צילום: עינת קדם)

צולם ב-6.1.2012 בסופר מגה ברח' עודד בת"א ע"י עירית גובי (Irith Gubi) – מתוך כפות רגליי היחפות

בהפגנה האישית שלי מול משרד השיכון אנשים קוראים את התמונות שהדבקתי, מהפגנת המחאה החברתית ב-2011 שבהן אני נושאת שלט: "ביבי, לך יש ילדים, לי אין, תנחש למה?". התקציב שנתנו לי במשרד השיכון לאיתור דירה היה לא ריאלי ולא שיקף את מחירי הדירות הגבוהים בשוק (שנגדם, בין היתר, יצאה המדינה למחאה) והתאים לדירת שני חדרים. בינתיים הזכאות הסתיימה, ובבדיקה מחדש נאמר לי שאני לא זכאית, בגלל בן הזוג שלי. אי אפשר להביא ילד לעולם כשאין בית קבוע, כשאין חדר למטפלת ובוודאי שאין חדר לילד, כשכל כספי הקצבאות מוקצים לשכר דירה, להנגשות, למעברי דירה והלוואות וכשאין מטפלת סיעודית (צילום: עינת קדם)

שלט שתליתי בהפגנה ליד עזריאלי ב-16 וב-17 באוגוסט 2012, מול הבניין של משרד השיכון. כותרת השלט: "אטיאס, אני רוצה להתקלח": כל עוד אני גרה בשכירות, דמי השכירות אוכלים את הקצבאות שהביטוח הלאומי נותן לי, לכן לי מטפלת. אני לא יכולה לעשות שום פעולה ללא עזרת הזולת: להכין ארוחה, לחמם אוכל, להכין שתייה חמה, להתלבש, לגרוב גרביים, ללבוש סוודר, להיכנס למיטה, לצאת מהמיטה, להסתובב במיטה מצד לצד. כשבן הזוג שלי, נכה אף הוא, לא נמצא בבית, אני לא שותה, לא אוכלת, לא נכנסת למיטה. כשהוא בבית הוא עוזר לי ככל יכולתו, אבל מקלחת זה משהו שקשה לנו לעמוד בו. (צילום: עינת קדם)

אני בפברואר 2013 (צילום: עינת קדם)

אפי, המטפלת הראשונה שלי ואני בבית קפה באבן גבירול בחג האהבה. כשחזרנו הביתה ראיתי את המכתב ממשרד השיכון שאישר לי זכאות (צילום: עינת קדם)

השיר של להקת בלונדי – The Tide Is High, אחד האהובים עליי: "הגאות גבוהה אבל אני מחזיקה מעמד / אני אהיה מספר אחת שלך / אני לא מסוג הבחורות שמוותרות ככה סתם, הו, לא".

הפוסט מופיע בספרי "הוועדה דנה בבקשתךְ לתת לה בונבוניירה, והחליטה". הספר בתהליכי הפקה.

*************************

משרד השיכון, דירת נ"ר

1. motior:
19 בפברואר, 2013, בשעה 09:34
בהצלחה. מקווה שמעכשיו הכל יסתדר


2. טל:
19 בפברואר, 2013, בשעה 11:09
רצון, אמון ואמונה.
מעוררת השראה. אושר גדול.
תודה:)


3. עודד:
19 בפברואר, 2013, בשעה 14:01
הרבה כבוד, אין סוף הערכה. תודה שאת שמה לנו את החיים בפרופורציות.
כל טוב- מכל הלב.


4. Reut:
19 בפברואר, 2013, בשעה 14:21
מרגש, מעורר השראה ונותן מוטיבציה לא לוותר, תודה.
אני חושבת שהתודה בראש ובראשונה היא לאפי(לא מבינה למה אין איזכור בתודות)
בהצלחה בהמשך הדרך 😀

5. יעל:
19 בפברואר, 2013, בשעה 14:51
עינת היקרה,
לא מזמן נקרע לי הלב ונקפץ לי אגרוף מלקרוא טור שלך.
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
וכתבת לי תגובה שחרכה את המסך מרוב תסכול.
ועדיין – לא יכולתי לעשות עם זה כלום.
אחכ התגובה הוחלפה במסר קצר ומנומס. ובמאמר השיר – יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר…
היום אני מרגישה כאילו עשית לי טובה אישית כשכתבת בגילוי לב על ניצני השיפור.
רציתי לשלוח לך זר תודה ענק וצבעוני. אין לי כתובת, ובכל זאת –
זר תודות מילולי ע-נ-ק וכל כל כל טוב!
(וסליחה לעורכת הלשונית על הלשון 😀)

6. ענבל:
19 בפברואר, 2013, בשעה 15:17
כמה קשה לקרוא על הקושי שלך, על האטימות והקושי.
אני עוסקת באימון אישי ובצילום. אם אפשר בכישורים אילו לעזור ולסייע, אשמח לשמוע ממך.


7. רינת:
19 בפברואר, 2013, בשעה 15:34
מצטרפת לדבריה של טל. לכל מילה.


8. ריטה:
19 בפברואר, 2013, בשעה 15:50
קראתי את הכתבה. כל כך התרגשתי. אגב בורכת בכישרון כתיבה בלתי רגיל.
ריגשת כי אכן הצלחת להביע טוב מכל אחד אחר מצבים כל כך מוכרים וכל כך כואבים. תיסכולים קשים וחוסר אונים משווע.
אכן, מטפלת אישית מביאה הקלה עצומה אולם כמו שכתבת ללא ההתאמות והאמצעים גם זה לא יעזור הרבה. ומה נותר לנו אם לא אהבה? כאשר גם האהבה עומדת להינזק – הלב נקרע.
שמחתי שידעת לא לוותר, להמשיך להלחם גם כשאבדה התיקווה. זה השתלם כי מאבקך נשא פרי. מאחלת לך מעתה רק טוב.


9. אי שם:
19 בפברואר, 2013, בשעה 16:21
יש לי דמעות בעיניים.
שיהיה לך רק טוב.


10. עינת קדם:
19 בפברואר, 2013, בשעה 21:04
תודה רבה לכל המגיבים על התגובות המרגשות.


11. רועי:
20 בפברואר, 2013, בשעה 00:15
עינת, את השראה ומופת. קראתי את הפוסט בנשימה עצורה, חושש ממה שיביאו הפסקאות הבאות, לאחר שכבר התרגלתי לאכזבות שספגת ממשרד השיכון. הלוואי שתצליחו והזוגיות תפרח (:
בהערכה עמוקה, רועי


12. ציונה:
20 בפברואר, 2013, בשעה 13:19
קראתי והזדהתי עם מאבקך בשביל בית
אני יודעת שיש עוד אנשים שנאבקים ומצליחים
במצב שלך
עוד לא תם הסיפור מאבקך עצם האישור אינו מקנה עדיין קורת גג
אני ממליצה לחפש אנשים שיודעים איך למשוך בחוטים
בהצלחה


13. אמיר א.:
24 בפברואר, 2013, בשעה 14:57
אין מילים. קשה לכתוב כשהראיה מטושטשת מלחות כבדה בעיניים.

14. אילה:
14 באפריל, 2013, בשעה 10:08
עינת!
את כזאת מתוקה ומקסימה! כל הכבוד לך! מקוה שהכל יסתדר לטובה,
חג עצמאות שמח!!
אילה