הפעם השלישית

התפרסם בהארץ ב-18.1.2014

אחרי שהוא הלך אפי ואני נשארנו עוד קצת עם הדיירת, צחקנו, שתינו מיץ, בכיתי קצת מהתרגשות, התקשרתי למגי וסיפרתי לה שמצאתי דירה. בדרך הביתה היה לי מצב רוח כל כך טוב, חודשים שלא הרגשתי כך. ריחפתי, הרגשתי שאני תופסת את העולם בביצים.

הפעם הראשונה הייתה באוגוסט 2012, אחרי יומיים של הפגנה מול הבניין הגבוה שבו ממוקם משרד השיכון בתל אביב, כשקיבלתי הודעה שגם הוועדה הציבורית שערערתי בפניה שוללת את הזכאות שלי לדיור ציבורי, שהסתיימה אחרי שנתיים. יומיים שבהם החזקתי שלט "משרד השיכון מעניש אותי" ותליתי שלטים נוספים.

שלט שנשאתי בהפגנה אישית ליד עזריאלי ב-16 וב-17 באוגוסט 2012 מול הבניין של משרד השיכון: "משרד השיכון מעניש אותי". הוועדה העליונה המחוזית חישבה באופן שרירותי ומוטעה את ההכנסות המשותפות עם אפי וביטלה את זכאותי. הוועדה הציבורית בירושלים שערערתי בפניה חזרה על ההחלטה ללא התייחסות לערעור וללא אזכור שלו.

שלט מההפגנה הנ"ל: "אני רוצה להתקלח". הפסקת הסיוע המוגדל בשל ביטול הזכאות, מול דמי השכירות הגבוהים והנגשת הדירה השכורה באלוף דוד וחוסר הוודאות לא אפשרו העסקת עובדת זרה. 

הרוח החזקה העיפה את השלטים, השמש היוקדת שרפה את פניי ואת גופי, וכלום לא קרה. לפני שיצאתי מהבית הוצאתי מהמדפסת עותקים של תקציר שהכנתי על מה שקרה לי כדי לחלק לאנשים שיגיעו. הדפים האלה הפכו לדפי טיוטה. חזרתי הביתה מובסת, ואז ויכוח טיפשי עם אפי מוטט אותי. אמבולנס הגיע ונלקחתי לבית החולים. "רק תחזיק לי את היד, אל תעזוב", אמרתי לפרמדיק שליווה אותי באמבולנס, "אל תעזוב".

הפעם השנייה הייתה בספטמבר 2013. הזכאות לדירת נ"ר חודשה אחרי שנשללה ממני במשך שנה, כולל הפסקת כספי הסיוע המוגדל בשכר דירה. איבדתי זמן יקר ובינתיים הייתי צריכה לעבור שוב לדירה שכורה. אחרי חודשים ארוכים של חיפוש דירה מתאימה להשכרה, סירובים של בעלי דירות להשכיר לי את דירתם, התנגדות לאשר לי להתאים את הדירה למגבלות שלי, דרישה לערבויות ולדמי שכירות שלא יכולתי לעמוד בהם – נראה היה שמצאתי בעלת דירה שתסכים שאאחד בין המקלחת והשירותים, אבל היא משכה אותי חודש וחצי. חודש וחצי שיגעה אותי, כשמנגד בעל הדירה לוחץ לפינוי. יומיים לפני מועד הפינוי ועדיין אין לי חוזה למרות שהיא אומרת שנחתום ובכל פעם יש תנאים חדשים, אי אפשר לתאם עם הובלה ועם השיפוצניק, וממילא זאת דירה שהייתה בעייתית מאוד עבורי, עם מעלית צרה וקטנה שאני בקושי נכנסת לתוכה וצריך ללחוץ עבורי מבחוץ, וכשאני יוצאת מהמעלית אני צריכה לחכות עד שאפי או מגי יעלו או ירדו בנפרד כדי לפתוח לי את הדלת בלובי הכניסה או את הדלת לבית.

החלטתי להיות אמיצה ולחפש משהו אחר. זה היה ביום שישי בערב. אפי ואני הגענו לשכונת רמת עמידר ברמת גן. אני מתה על השכונה הזאת, יש בה משהו כל כך פשוט, ביתי וחם. זאת הייתה דירה בקומת קרקע, עם 3 מדרגות אבל לא נורא, זה לא בניין משותף ואפשר לעשות רמפה קטנה. דירה מרווחת, שירותים ומקלחת ביחד שאמנם מצריכים שינויים והשקעה, אבל לא חשוב, אולי אפשר להסתדר בלי לבקש את האישור של בעל הדירה שעלול להפיל את כל העסק. הדיירת הצעירה שעוזבת הייתה חמודה, דיברה וצחקה איתנו, אמרה לנו שיהיה בסדר עם הבן של בעלת הדירה.

הבן הגיע לדירה אחרי חצי שעה, אמרתי לו שאני מעוניינת לשכור את הדירה, ורק ביקשתי את אישורו לפתוח קצת יותר את המעברים בכניסה לחדרים. הוא אמר שהוא צריך לדבר עם האחים שלו אבל לא נראה לו שתהיה בעיה. שאלתי אותו אם אפשר בטוח לחתום על חוזה, הוא אמר שכן, נחתום על חוזה, "את יכולה לסמוך על זה במאה אחוז, אל תדאגי". סיכמנו שאתקשר אליו למחרת במוצאי שבת.

אחרי שהוא הלך אפי ואני נשארנו עוד קצת עם הדיירת, צחקנו, שתינו מיץ, בכיתי קצת מהתרגשות, התקשרתי למגי וסיפרתי לה שמצאתי דירה. בדרך הביתה היה לי מצב רוח כל כך טוב, חודשים שלא הרגשתי כך. ריחפתי, הרגשתי שאני תופסת את העולם בביצים, ושתזדיין זאת שהתעללה בי, שיזדיינו כולם, בסוף הכול יצא לטובה, הכול היה מכוון מלמעלה כדי שאגיע לדירה הזאת, וברגע שאני עוברת לשם אני ממשיכה להשקיע מאמצים בחיפוש דירת נ"ר שתתאים לתקציב, לפני שיבטלו את הזכאות שוב וכדי שהסיוט הזה לא יקרה שוב.

למחרת התקשרתי אליו. הוא אמר שהוא עדיין לא דיבר עם האחים, עוד מעט הוא ידבר איתם ויתקשר אליי. אחרי חצי שעה הוא התקשר.

"אני מצטער, אני מצטער, זה לא אפשרי", הוא אמר.
"אז לא צריך להרחיב את הפתחים", אמרתי לו, "אני אסתדר, אמרתי לך שגם אם הם לא מסכימים להרחיב אני רוצה לשכור".

"לא, זה לא… קחי, דברי עם אחותי".
"אני מצטערת", היא אומרת לי, "אנחנו לא יכולים להשכיר לך את הדירה. הדירה הזאת למכירה".

אחרי שהשיחה הסתיימה הרגשתי שהכול סוגר עליי, חושך, הכול חרא, חרא, כלום לא הולך. התפרקתי.

הפעם השלישית שבה התפרקתי הייתה לפני 3 ימים, אחרי שקראתי את האימייל ממשרד השיכון על דירת נ"ר שאיתרתי וביקשתי לגור בה באופן קבוע. התשובה הייתה שלילית. הם סגרו אותי מכל הכיוונים. הכול אבוד.

*************************

משרד השיכון, דירת נ"ר

1. p.b:
18 בינואר, 2014, בשעה 09:59
הצטערתי לשמוע על ההיתעללות הנפשית בנושא שאת עוברת לפעמים אני שואל את עצמי אם כל הדברים אכן יכולים לקרות אצלנו במדינה נאורה,מתחשבת,רווחה,נראה כי למראית עין אולי הכל נכון אך למעשה אנו יותר מסכנים מתושבי אפריקה וקמבודיה ועוד שם כל אחד תופס שטח מקים אוהל או מבנה פחונים כמו אצלנו בשטחים התנחלויות/אחרים,אמנם פה אין מסכנים לגמרי אך יחסית למקומות ההם אנו לא יודעים איזה עוד מכות יגיעו כי כל יום הוא יום חדש עם חוקים ותקנות כואבות .אולי כדאי למצוא איזה גן ציבורי גדול ולהכניס איזה אוהל ענק ונחמד ללא מדרגות ושיפועים ולחתום על המקום כביתך עם דגל .אאחל לך הצלחה ובתקווה כי הסיוט של קבלת דיור שיתאים לצרכים שלך יגמר ותקבלי אותו מהר .


2. דני:
18 בינואר, 2014, בשעה 11:24
ג'יזס, איזו אטימות.


3. Gil Gal:
19 בינואר, 2014, בשעה 12:50
עצוב ומתסכל שבעלי הדירות לא רואים כלום מלבד רווחיהם ונוחותם האישית.
בעוד שממשרדי הממשלה הציפיה לגמישות שואפת לאפס ("יש תקנות, יש חוק…"), הרי שהצפיה, שלי לפחות,הייתה לקצת יותר התחשבות. כואב.



4. רוני:
19 בינואר, 2014, בשעה 13:02
זאת התעללות בעייתית):