התפרסם בהארץ ב-21.6.2014
 |
| צילום: עינת קדם |
 |
| יונתן (צילום: עינת קדם) |
 |
| יונתן (צילום: עינת קדם) |
 |
| אני ביוני 2014 (צילום: עינת קדם) |
הפוסט מופיע בספרי "אל תשכחי את השער". הספר בתהליכי הפקה.
****************************
נושאים אישיים, הנכות ועוד
נושאים אישיים, הנכות ועוד
21 ביוני, 2014, בשעה 15:57
איזה יופי של פוסט!
2. בר:
21 ביוני, 2014, בשעה 18:43
היה לי עצובבב לקרוא, את מה שאני ממילא יודעת. טרם שם, רק בדרך…
ואני? מקוטלגת כנכה מגיל 18. חליתי 3 שנים קודם. נהנית לבינתיים מפרצופי ההפתעה שלא מקשרים תו אליי בטח לא את קובי. הבת שלי אוהבת אותו במיוחד… "קובי של אמא" היא ישר אומרת. מסרבת לעזוב את המקל שלי.
3. יפעת:
22 ביוני, 2014, בשעה 19:15
לא הבנתי- מה קרה עם מגי? למה כתבת "משבר קשה קרה ביני לבין העובדת שלי"?
4. עינת קדם:
22 ביוני, 2014, בשעה 20:36
היי יפעת,
מצטערת שזה עמום. ניסיתי לתאר את המצוקה בלי לחשוף את הפרטים.
5. נכה:
22 ביוני, 2014, בשעה 22:36
עינת,
הדרך שבה כתבת על הרגשות שלך בלי לכתוב את הפרטים מעוררת התפעלות. תמיד יש משברים ביחסי אנוש, בעיקר במצב כל כך מסובך ועדין. אני מסכימה אתך שהבנת האחר והכרה במצוקה שלו אחרי שהמשבר כבר הגיע לשיא והתפוצץ, ואנחנו מתחילים להתמודד עם הרגשות שלנו – זה ההיפך הגמור מחולשה. להיפך, זה מראה על תעצומות נפש. במיוחד במצבים שבהם אנחנו מוחלשים ותלותיים, כי אז זה קשה במיוחד וראוי להערכה.
6. יפעת:
23 ביוני, 2014, בשעה 17:03
אוקיי, תודה על תשובתך, עינת.
חשבתי שאולי פספסתי משהו.
מקווה שהדברים הסתדרו לבסוף, צר לי שהקשר המיוחד שלך עם מגי טעון כל כך בגלל היחסים שהיטבת לתאר.
כרגיל, כל פוסט שלך כואב, מעציב, נוקב, חשוב וכתוב כל כך יפה. מאחלת לך הרבה כוחות להמשך.
אני דומעת לי פה מהצד וחושבת- כמה תבונה ורגישות יש באשה המופלאה הזו, וכמה כוח צריך עוד.
7. עמית:
24 ביוני, 2014, בשעה 15:38
נכון. הקטע הזה מוכר לי לא בתור נכה. הייתה פעם הצעה להעלות את שכר המטפלים/ות, אבל זה מכיסו/ה של המטופל/ת, כשהנושא צריך להיות מטופל על ידי רשויות הרווחה.
8. עופר D:
5 ביולי, 2014, בשעה 23:28
להיות מעסיקים מהסוג שלך זה באמת קשה במיוחד. מקווה שהעניינים מסתדרים.
והסיפור עם יונתן חמוד ממש
שבוע טוב, עינת!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.